<h1>חדושי הר"ן — נדה</h1>
<h2>דף ז.</h2>
[נדה מ"ד ע"א] מ"ט הוא מיית ברישא. אע"ג דה"ט למ"ד יש זכייה לעובר איתמר דלמ"ד אין זכייה לעובר לא צריכינן להאי טעמא אפ"ה קושטה הוא, והיינו דפרכינן נמי בפ"ק דערכין דאמרינן התם אשה היוצאת ליהרג מכין אותה כנגד בית הריון שלה כדי שימות הולד תחלה כדי שלא תבא לידי ניוול והוינן בה למימרא דאיהי מתיא ברישא והא קי"ל דאיהו מיית ברישא ומפרקי' דהיינו דוקא במתה מחמת חולי דאגב דולד זוטר חיותיה עילא ביה טיפה דמלאך המות וחתיך להו לסימנין אבל נהרגה לא וה"ה במתה מחמת קושי לידה דאיהי מתיא ברישא, והיינו דאמרי' התם דאשה שיושבת על המשבר ומתה בשבת מביאין סכין וקורעין לה ומוציאין הולד ממנה אלמא דביושבת על המשבר איהי מתה ברישא ומש"ה מחללין עליו את השבת, דאע"ג דאמרינן בשמעתין וההורגו חייב דמשמע אבל עובר לא משום דלאו נפש אדם קרינא ביה והיינו נמי דלא משלם אלא דמי ולדות בלבד, ובפ' ד' מיתות (נ"ז ב') נמי אמרינן דבני נח נצטוו על העוברין ומשמע דדוקא בני נח אבל ישראל לא, והתם בסנהדרין נמי אמרינן האשה שהיא מקשה לילד מביאין סכין ומחתכין אותו אבר אבר יצא ראשו אין נוגעין בו דאין דוחין נפש מפני נפש דאלמא מעיקרא ליכא משום הצלת נפש, אפ"ה לענין חלול שבת שאני שהתורה אמרה עליו חלל שבת א' כדי שישמור שבתות הרבה ועובר נמי ראוי לשמור אותן, וכדאמרינן נמי במסכת שבת תנוק בן יום א' מחללין עליו את השבת [א"ה עי' רמב"ן ורשב"א], א"נ דהתם ליכא אלא איסורא דרבנן דמחתך בבשר בעלמא הוא ובמקום ולד חי שרו רבנן.
